פעם היו לי יחסי אהבה- שנאה עם אוכל. אוכל היה רגע אחד החבר הכי טוב שלי, ורגע אחרי זה האויב הכי גדול. הייתי יורדת במשקל, ואז עולה הכל בחזרה, עם ריבית. 

שרפתי המון זמן, כסף, אנרגיות ותקוות על המון דיאטות וקבוצות הרזייה, רק כדי לחוות כישלון אחרי כישלון, ומבפנים נהייתי כבויה ומדוכאת.

בשלב מסויים הייתי נמנעת  מלהגיע לאירועים חברתיים, כי לא יכולתי לסבול שיראו אותי אוכלת. הפסקתי לקנות בגדים, ללכת לים, להצטלם. הייתי חושבת על אוכל חלק מוגזם מהזמן הפנוי שלי. תשוקה גדולה לאכול ובו זמנית רצון לצום ולא לגעת באוכל בכלל...

 זו היתה תקופה כואבת.

האמת, אם היו אומרים לי שאני אצא מהמעגל האכזרי הזה ואחזור לאכילה טבעית ומאוזנת, ארד במשקל, ואשמור על המשקל בלי להתאמץ במשך כמעט שני עשורים, בלי דיאטות ובלי תפריטים, לא הייתי מאמינה.

אבל זה קרה.

איך זה קרה?

כי מתישהו במקום להתעסק בכמה לאכול, מה לאכול, מתי לאכול, התחלתי לשאול - למה אני אוכלת?
שמתי לב שלפעמים אני אוכלת פשוט כי אני רעבה. אבל לרוב, אני אוכלת גם כשאני בכלל לא רעבה ואפילו ממש מפוצצת, ולא ידעתי להסביר למה זה קורה לי.

התובנה הזאת לקחה אותי לחקירה ולימודים שנמשכו שנים, שבמהלכן המטרה שלי היתה להבין לעומק את מנגנון ויסות האכילה במוח האנושי, ולפצח ולפתור את הסיבות שגורמות לו לצאת מאיזון.

מה שגיליתי:

האכילה שלנו לא יוצאת מאיזון כי אנחנו לא יודעות לספור קלוריות או כי חסר לנו ידע תזונתי.

היא לא יוצאת מאיזון כי אין לנו כוח רצון או כי אנחנו לא יודעות לדחות סיפוקים.

כשהאכילה יוצאת מאיזון זו תוצאה של תהליכים לא-מודעים שמתרחשים בתשתית הפנימית שמפעילה אותנו.

ומה לעשות, זה לא משהו שמלמדים בבית הספר.

אבל זה כן משהו שאפשר ללמוד, ליישם ולשנות. וזה יותר פשוט ממה שאת חושבת.